נאטור נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ-

פסק דין

האם הוכח כי התאונה נשוא תביעה זו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים")? זו השאלה הטעונה הכרעה.

כפי העולה מן הכותרת, על שאלה זו יש להשיב בשלילה.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת, ילידת 1955, ביום 22.3.2009, נהגה ברכב מסוג מאזדה, שמספרו: 34-887-28 (להלן: "הרכב"). בשעה 18:30 לערך ותוך כדי ירידתה מהרכב ליד ביתה, החליקה רגלה השמאלית, כאשר רגלה הימנית עודנה ברכב, והתובעת נפלה על רגלה השמאלית, בעודה מנסה להיאחז בחגורת הבטיחות שברכב (להלן: "התאונה").

2. בתביעה נטען כי ממקום התאונה הובהלה אל בית החולים רמב"ם בחיפה (להלן: "בית החולים"), שם נבדקה, ובהתאם לצילום רנטגן אובחן אצלה שבר בקרסול רגל שמאל. התובעת קיבלה טיפול רפואי ושוחררה לביתה עם המלצה למנוחה ומעקב רפואי.

3. לטענת התובעת, לאחר התאונה, המשיכה לסבול מכאבים בקרסולה השמאלי, כאשר ביום 2.4.2009 אושפזה בבית החולים למשך 5 ימים, במהלכם בוצע שחזור של השבר והתובעת שוחררה עם המלצה לשכיבה ברגל מורמת והליכה בעזרת הליכון.

4. עוד טוענת התובעת כי עברה טיפולי פיזיותרפיה בעקבות הפגיעה ברגלה, אולם היא עדיין סובלת מכאבים ומהגבלות קשות בתנועות קרסולה השמאלי.

5. בתביעה דנן עותרת התובעת לקבלת פיצויים לפי חוק הפיצויים, בגין נזקי הגוף הנטענים עקב התאונה.

6. הנתבעת מכחישה את אירוע התאונה הנטען ואת נסיבות התאונה. לטענתה, התאונה איננה מהווה "תאונת דרכים" ונזקי התובעת הנטענים קשורים למצבה הבריאותי או לתאונות אחרות שאירעו לה.

7. לטענת הנתבעת, אין ראיה כלשהי לנפילתה הנטענת של התובעת מהרכב ולכן יש לקבוע כי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר קבלתה מותנית בכך שעל בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971.

בענייננו, טוענת הנתבעת, כי עדותה של התובעת התגלתה כמגמתית ומלאת סתירות, אי דיוקים וחוסר הגיון, ומשכך, יש לקבוע כי לא הוכיחה את תביעתה במידה הנדרשת.

8. הדיון פוצל להכרעה בשאלת החבות תחילה ובסיום שלב החקירות הגישו הצדדים סיכומיהם בנוגע לשאלה זו.

דיון והכרעה:

9. מטעם התובעת הוגש תצהיר נסיבות מיום 8.8.2009 בדבר אופן התרחשות התאונה (להלן: "תצהיר הנסיבות") וכן תצהיר של בתה של התובעת, נאטור ליאלי (להלן: "הבת"). שמעתי את עדויות התובעת והבת, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכללם תיעוד רפואי, תצהיר תשובות לשאלון והודעות למשטרה ולסוכן הביטוח בדבר קרות התאונה.

ממכלול העדויות והמסמכים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות ואת הטעמים לביסוס הכרעתי זו אפרט להלן.

10.בבחינת מהימנותו של עד או צד לדיון, בית המשפט בוחן את התרשמותו הישירה מהתנהגות העד על דוכן העדים, מדברים שאמר במקום אחר ומהעמדת דבריו במבחן של היגיון ושכל ישר (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) עמ' 1833).

עדותה של התובעת הותירה רושם שלילי ביותר והיתה בלתי אמינה. לחוסר מהימנותה יש ליתן משקל רב בנסיבות העניין.

מסקנה זו מבוססת בראש ובראשונה על התרשמותי הבלתי אמצעית מאופן מתן עדותה במהלך הדיון. התרשמתי כי מדובר באישה אינטיליגנטית אשר יודעת היטב לכלכל את תשובותיה בהתאם לתפיסתה את האופן בו תסייענה התשובות לגרסתה. התובעת לא זכרה כל מה שלא היתה מעוניינת לזכור וזכרה מה שרצתה לזכור.

זאת ועוד; בניגוד לנטען בתחילה, התברר כי התובעת מבינה עברית ברמה סבירה ומעלה, ופעמים רבות אף החלה להשיב לשאלות ב"כ הנתבעת עוד בטרם תורגמו לה. פעמים אחרות עשתה שימוש בזמן שהוקדש לתרגום השאלה כזמן מחשבה לתכנון התשובה הרצויה לשיטתה וכן בזמן תרגום התשובה לעברית, אותה הבינה, לצורך עריכת מקצה שיפורים בתשובה. עוד יצויין כי התובעת אישרה כי ניהלה זמן מה מפעל לחמוצים שהוקם על ידה ועל ידי 7 אלמנות נוספות, ועל רקע זה הטענה בדבר העדר שליטה בשפה העברית נראית עוד יותר בעייתית. העובדה כי התשובות ניתנו לעתים בעברית ללא קושי קיבלה ביטוי גם בפרוטוקול (עמ' 8 ש' 5; עמ' 9 ש' 5; עמ' 10 ש' 12,18; עמ' 13 ש' 22). נושא השליטה בשפה מצטרף להתרשמות הכללית בדבר חוסר מהימנות ומחזק אותה.